לב שבור ("טראומה")

בדורנו רבו הלבבות השבורים והרבה אנשים נופלים לגמרי בעיני עצמם ומשום כך הם מתרחקים לגמרי מהחן והחשיבות הטבעי שיש לכל אחד ואחד מישראל..

והנה נודע כי יש שלוש קליפות: רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת האמורים ביחזקאל[1] וכל החרפות הבאים לאדם הם משלוש קליפות הנ"ל[2]

וישנם שני סוגים של חרפות ובזיונות השוברים את הלב:

א}חרפות ובזיונות הבאים מהיצר הרע הנמוך והמגושם שמכביד על האדם בעצלות וכבדות וכד' והוא אחראי לכשלונות שבדרך כלל יש לכל אחד ואחד ואיתם הוא פחות או יותר אולי מצליח לחיות ולנסות לשפר כל הזמן..

ב}חרפות ובזיונות הבאים מיצר הרע שהוא ממידת הגבורה של מעלה בחינת דינים.. והוא שורש כל היצר הרע.. וקשה מאוד להימלט ממנו[3]

והוא זורק את האדם לנסיונות ולנפילות ולמקרים שונים שקורים לו שהוא לא האמין לפני כן שהוא עלול ליפול אליהם ה' יצילנו.. בבחינת: קליפת רוח סערה שהוא מקטרג גדול וממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות.. וכשרוח סערה שולט אזי אין יכולים לדבר[4] ולא מצליחים להאיר את אור הנקודה על ידי הדיבור כנ"ל

וכשהוא מופתע מהנסיון הוא מזדעזע ונבהל או נדהם ומתפעל.. וזה הנקרא בזמנינו: "טראומה" שנוצרים אצלו סערות בהלות ובזיונות פנימיים שנרשמים ונחרטים לו עמוק בנפש ומחלישים ומשפילים את רוחו - באופן קבוע או מזמן לזמן.. ואף יכולים להשפיע על גופו.. וכן אומרים בסליחות של מוסף ביום כפור: 'ישראל עבדיך נדהמים ונפעמים ומעוצם חטאתם קראם פחד ואימים' וכו'

וכעין מה שכתוב בתורה:[5] 'ויפג לבו כי לא האמין להם' - שיעקב אבינו היה בטוח במשך עשרים ושתיים שנים שיוסף בחזקת מת וכאשר סיפרו לו שיוסף חי ומושל בארץ מצרים "פג לבו".. וכיוצא בזה כל דבר חריג או דבר שהאדם לא האמין שיכול לקרות לו יוצר אצלו רושם שנחרט בלבו ומבהיל ומצער אותו.. וכך פירש רבינו בחיי את עניין ויפג לבו: שטעם הדבר כי יפתח הלב ויתרחב פתאום והחום הטבעי שבתוך הלב יוצא ממנו ומתפשט בגוף ואז נשאר הלב מבפנים קר וכו' וכיוצא בזה כתב הרמב"ן:[6] שהיה יעקב זמן גדול מן היום שוכב דומם כמת..

והנה התפעלות היא התעוררות חזקה של כח או מידה בנפש האדם והיא רעה ומזיקה - הן התפעלות יתירה של שמחה ואושר ובעיקר התפעלות של מקרה רע או כשלון..

וככל שההתפעלות גדולה יותר כך היא נרשמת ונחרטת בנפש יותר - ורשמים אלו מתעוררים אצל האדם מזמן לזמן ושוברים את לבו כנ"ל והעצה לכך היא להתבודד הרבה ולהתרגל בגבורה ובקור רוח שלא להתפעל משום דבר[7]

ולזה כיוון אדמו"ר רבינו נחמן מברסלב זצ"ל כשאמר: שאפילו אם הייתי עובר ח"ו עבירה גדולה ביותר לא היתה העבירה משליכה אותי כלל! והייתי נשאר איש כשר כבתחילה! ורק אחר כך הייתי עושה תשובה[8] והכל כדי להנצל מהתפעלות.. וכבר נאמר:[9] 'וקר רוח איש תבונה'[10]

ובאמת קשה מאוד להתמודד עם החרפות והבזיונות כי הם מבוססים על ראיות אמיתיות! מעוונות ופשעים שכבר עשה בעבר ה' יצילנו ומתאוות ומחשבות רעות שעדיין יש לו וכו' ורוב בני האדם נופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם - כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו ומחמת זה הם נופלים בדעתם ולבם נשבר[11]

וכמו כן מחמת החרפות והבזיונות האדם עלול גם להרגיש בודד שכביכול הוא היחיד בעולם שנלחם בתאוות רעות או נכשל בעבירות ח"ו וחושב שהוא כנראה אדם שונה ומוזר ביחס לשאר בני האדם ומתבייש בעצמו וכו' ובאמת אין הדבר כן - כי כמעט כל מי שחי על פני האדמה מתנסה בדיוק כמוהו או באופנים אחרים נמוכים לא פחות[12]

ועוד יתבאר בס"ד בפרק הבא שאם היה האדם לבדו בעולם אף על פי שגם אז היו באים עליו כל הבלבולים וכל המחשבות הטורדות וכל המניעות אף על פי כן בוודאי היה מטה עצמו לדרך החיים..

ואדרבה כל אחד צריך לתת תודה לה' יתברך על כך שהמצב לא גרוע עוד יותר.. ולהתחזק בנקודות טובות.. ובפרט מי שלא שמר תורה ומצוות בעבר וחזר בתשובה - לו בוודאי קל מאוד לתקן את לבו השבור כי הוא בכלל היה משוגע לגמרי.. ולא באמת הבין מה אסור ומה מותר כי בעל עבירה הוא משוגע כמו שאמרו רבותינו ז"ל:[13] אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות..

ומלבד כל הנ"ל צריך לדעת שרק טיפש מתעסק במה שהיה בעבר - כי מה שהיה היה! כמובא בדברי הגמרא:[14] "מה דהוה הוה" שאין רצונו של מלך להזכיר שם האשפה.. עיין שם

ובאמת נעשים דברים בעולם שאין אנו יודעים כלל מה שנעשה.. כמובא בעניין יהודה ותמר שהכריחו המלאך לכך[15] וכבר נאמר:[16] 'אם חטאת מה תפעל בו' וכו' והעיקר הוא הרצון כנ"ל והוא נמשך מבחינת 'רעוא דרעוין' שהוא בחינת 'עתיקא קדישא' ששם אין מגיע שום פגם כידוע ששם נאמר: 'אם חטאת מה תפעל בו' וכו' ועל כן כנגד הרצון אין יכול לקלקל שום פגם וחטא כי הרצון מתגבר על הכל כי שם אין מגיע שום פגם![17]

וכן אמר רבינו: ה' ג-ד-ו-ל! ומשך תיבת גדול - לומר: שה' יתברך גדול ואין יודעים כלל! כי נעשים דברים נוראים כאלו בעולם מעשים רבים לאין תכלית ושינויים וחידושים רבים ונפלאים ואין יודעים כלל[18]

ומובא בשיחות הר"ן:[19] שכל אדם ואדם יש לו בחינת מה למעלה מה למטה וכו' לפי מדרגתו שאסור לו להסתכל בהם אלא רק לסמוך על אמונה לבד.. ובהדי כבשי דרחמנא למה לך - מה לך בנסתרות ה'?[20] וצריך להיות גיבור וחזק מאוד בעניין זה!

ובאמת צריך להרבות מאוד בתפילה על תיקון הלב ושיחרורו מהחרפות שעליו וכנ"ל שצריך גם להבין שישנם לפעמים מצבים בחיים שמתגברים הדינים מלמעלה ברצף או באופן קצת שונה מהכללים הרגילים שהוא מכיר.. ועליו לקבל שאלו הנסיונות שלו כעת ולהלחם.. והנסתרות לה' אלקינו.. וכשמתחזק באמונה זו קל לו יותר לתקן את לבו - כי הוא מבין שהוא לא באמת מבין.. ואמונה זו תועיל לו גם כדי למחוק רשמים שכבר נחרטו בנפשו ומצערים אותו וגם כדי שלא יתפעל בעתיד.. ועל כל פנים גם בלי כל העצות הנ"ל אם ירבה בתפילה יתרפא לבו בוודאי! וכנ"ל שהתיקון נעשה על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייכת לו באותה העת ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו..

ובזה היצר שהוא בחינת גבורות ודינים פגם דוד בבת שבע[21] ונגרם לו צער גדול.. ויש לפרש לפי מדרגתו הקדושה שנחרט הדבר בלבו והעיק עליו כמו שכתוב:[22] 'וחטאתי נגדי תמיד' - שפירוש פסוק זה קשה קצת כי הרי אין שום מצווה שהחטא יהיה לנגד האדם תמיד?! אלא אדרבה יש דווקא עניין לשכוח את החטא לגמרי אחרי שעושים תשובה![23] ולכן יש לפרש כוונת דוד שאמר: "נגדי תמיד" שנחרט רושם מעשה זה בלבו וציער אותו "תמיד"..[24] וכן אמר:[25] 'כל היום כלמתי נגדי ובֹשת פני כׅסתני מקול מחרף ומגדף'.. ועל כך ביקש:[26] 'גל מעלי חרפה ובוז'

ועניין זה שהיה זה היצר הרע מהגבורות של מעלה כנ"ל נרמז גם במה שאמר דוד:[27] 'לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי' וכו' כי לכאורה הרי כביכול פגם גם נגד אוריה ולא היה לו לומר לך לבדך?! אלא שכוונתו היתה לומר שהוא יודע היטב שהפגם שלו הוא בבחינת: "לך לבדך" כלומר שהגיע מגבורות של מעלה ומדינים ולא מהיצר הרע הארצי המגושם שאותו כבר ביטל.. ולכן הוא לא הזכיר את הפגם נגד אוריה.. וכבר נאמר: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה[28]

בספר "סיפורי מעשיות" במעשה הראשון מאבידת בת מלך מובא: שהיו למלך ששה בנים ובת אחת ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאוד והיה מחבבה ביותר וכו' ויום אחד נעשה המלך ברוגז עליה ונזרק מפיו דיבור: "שהלא טוב יקח אותך" ובבוקר נעלמה ולא ידעו היכן היא.. עיין שם והמעיין בסיפור יראה שלא נתבארה סיבה שקדמה לרוגז הזה? ולא ברור מדוע נעשה המלך פתאום ברוגז עליה?

ועל פי הנ"ל יש לפרש שזה קשור בגבורות של מעלה ובעניינים שאינם כל כך בהשגתנו וזה בחינת מה שמובא: שצריך האדם להשיב לה' יתברך גם את מה שלא ידוע לו.. כמו שאמר דוד:[29] 'אשר לא גזלתי אז אשיב' שאפילו מה שלא גזל או מה שאינו באמת מבין עליו לתקן ולהשיב לה' יתברך[30]

ודע שהיצר הרע של אנשים כשרים תופס אותם דווקא בחרפות ודמיונות ומשפיל ומנמיך את רוחם על ידי איזה סוג של "דיבוק" שמדביק להם כדי לבלבלם ולבטלם מעבודת ה' ח"ו[31]

ובוודאי מי שמתבודד שעה בכל יום אי אפשר להצמיד לו דיבוק כי הוא מתחדש כל יום והרי דיבוק עיקר עניינו הוא מהעבר שמזכיר לו את חטאיו ואת חולשתו כדי להבהילו לצערו ולערער את יציבותו ואומץ לבו..

ובכלל צריך לדעת שגבר אמיתי אינו חושב על העבר כלל רק מי שהוא חלש בבחינת "נמושה"[32] חושב על העבר כי העבר אין! ואינו יכול לשנותו והעבר הוא בחינת מיתה ואין לו שום תועלת ממנו ובוודאי מי שחושב על העבר שקוע בעולם הדמיון ולא בעולם המעשה כי מעשה אפשר לפעול ולשנות רק מכאן ולהבא ובוודאי באותה העת שעוסק בעבר אף נחשב ככופר באמונת חידוש העולם שמתחדש בכל יום..

ולכן צריך להרגיל את המחשבה לחשוב רק מכאן ולהבא![33] ועל חטאיו יעשה תשובה פעם אחת ודי! ובדרך כלל הפעם השנייה "שמהרהר תשובה" נחשבת לעוון גדול ובאה מהיצר הרע כדי לבטלו ממעשים טובים לתקוע אותו בעולם הדמיון ולהרדימו

וכפי שאמר רבינו:[34]

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם אבל בעיני יש בשכחה מעלה גדולה כי אם לא היתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה' אם היה זוכר כל מה שעבר ולא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן גם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר..

ואצלו הדרך שכל מה שעבר והלך נפסק והולך לחלוטין ואינו חוזרו בדעתו עוד כלל ואינו מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך וכו'

ועניין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאוד בעבודת ה' כי על פי רוב יש לאדם בלבולים רבים וערבוב הדעת מאוד ממה שחלף ועבר בפרט בשעת התפילה שאז באים עליו כל הבלבולים ומערבבים ומעקמים את דעתו ממה שכבר עבר וכו' על כן השכחה היא עצה טובה גדולה מאוד לזה שתכף ומיד שחולף ועובר הדבר יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי ויסיח דעתו מזה לגמרי ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בעניין זה כלל והבן הדבר היטב כי הוא דבר גדול מאוד!

ובאמת עיקר העבודה היא להתמודד עם הסערה ולבטל אותה אבל למנוע אותה מלבוא אינו ביד האדם[35] וצריך להתגבר בסערה אל מול הסערה![36] כמובא בעניין איוב שאמר:[37] 'מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו' 'אערכה לפניו משפט' וכו' שדרש איוב שיתקיים משפט וסבר שהוא יצדק מול הקב"ה ואף הטיח דברים וכפר בתחיית המתים וכפר בהשגחה פרטית.. ה' יצילנו.. ואף על פי כן לבסוף הקב"ה סינגר עליו שלא דיבר מדעת כמו שכתוב:[38] 'איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשֹכיל' ובגמרא מובא:[39] שאין אדם נתפס על צערו.. ואכן לבסוף לאחר שהתווכח איתו ה' יתברך חזר בו איוב כמו שכתוב:[40] 'אחת דברתי ולא אענה' וכו'

ובאמת נראה שלפי הכללים המוכרים לנו על פניו לכאורה איוב באמת צדק ואולי באמת היה "מנצח במשפט" ח"ו כי נראה שלא היה בידו עוון שהצדיק יסורים נוראים כאלו.. אבל באמת כלפי סוד נסתרות אלקינו טעה טעות מרה! וכן מבואר שכעס הקב"ה גם על חביריו של איוב שחשדו אותו במה שלא היה בו ולא ביקשו ממנו מחילה[41]

ומבואר בגמרא:[42] אמר רבה איוב בסערה חירף ובסערה השיבוהו וכן מובא בזוהר חדש[43] על הפסוק:[44] 'אשר בשֹערה ישופני והרבה פצעי חנם' כי באמת בזמן סערה עלול האדם להרגיש שנגרמים לו: "פצעי חינם".. וכך אמר איוב לקב"ה שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך שמי בין איוב לאויב? והשיבו הקב"ה גם כן מן הסערה! כפי שכתוב:[45] 'ויען ה' את איוב מן הסערה'[46] ויאמר' היינו מרוח הסערה - היינו השטן שמסעיר את האדם[47]

וקשה וכי אם הסערה הוא השטן הרי כתוב:[48] 'ויעל אליהו בסערה השמים' וכו'? וכי בכח השטן עלה לשמיים? אלא שכפף אליהו את השטן תחתיו ורכב עליו לשמיים..

וכן כשנגלה הקב"ה לאיוב בזאת הסערה נגלה אליו.. שכפף את השטן ודיבר אליו באותה רוח סערה שהסעירה את איוב עיין שם[49]

וכך כל אחד ואחד צריך לקיים בעצמו דווקא:[50] 'מקֹלות מים רבים אדירים משברי ים - אדיר במרום ה'! דווקא מהסערה דווקא משברי הים יקיים אדיר במרום ה'! ויתגבר ויתחזק להתחנן אליו יתברך בגבורה ובסערה! ויתחזק בנקודות טובות עד שתידום הסערה! וכבר נאמר:[51] 'בסופה ובשֺערה דרכו' וכו' ועל ידי זה:[52] 'יקם סערה לדממה'![53]

ובאמת הכל תלוי ברוח ואת רוח החיים מקבלים מהצדיקים מהצדיק והרב שבדור כי עיקר רוח החיים היא בתורה והצדיקים הם דבקים בתורה וממשיכים את הרוח הטובה לכל אחד במידה כפי צורכו ועניינו ולא בסערה וכנגד זה ישנה גם רוח שהיא מבחינת עשֹו וזו היא רוח הטומאה רוח סערה והיא באה גדולה ותקיפה ואינה במידה[54]

וצריך להרבות בהתבודדות ובדיבורי אמת לפי המדרגה בה הוא נמצא דווקא שידבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות! כי באמת כל הדיבורים הם בחינת גבורות כמו שכתוב:[55] 'וגבורתך ידברו' שהחמש גבורות שבדעת בוקעים ויוצאים מהפה ונעשה מהם חמשת מוצאות הפה[56] וצריך להמתיקם על ידי לימוד התורה ודיבורי התבודדות![57] וכמו שנאמר:[58] 'חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני'

ואכן כך נהג דוד המלך ע"ה להתבודד כנגד הסערות כפי שאמר:[59] 'הנה ארחיק נדֹד אלין במדבר סלה', 'אחישה מפלט לי מרוח סֹעה מסער' - שהיה מרחיק נדוד בהתבודדות מפני רוחות הסערה[60]

וכבר נקראו ישראל בפסוק:[61] 'עניה סֹערה'..

ומבואר במדרש: שכל מה שהתגבר פרעה כן יצא ה' יתברך נגדו! רכב פרעה על סוס אדום על סוס לבן על סוס שחור כביכול נגלה הקב"ה על סוס אדום לבן שחור.. יצא פרעה הרשע בשריון וכובע כביכול הקב"ה כן.. הביא נפט כביכול הקב"ה כן.. יצא באבנים חרבות וחיצים והרעים בקולו וכו' וה' יתברך כביכול הוכרח לצאת כנגדו בכל פעם בכל אלו הדברים[62]

ובאמת כל אחד צריך להתחזק ולהפוך את כל הבזיונות והחרפות לכבוד! כמו אדם שעומד בהיכל המלך ומבטל את עצמו מכל וכל ואינו רואה שום דבר אלא רק את המלך הוא רואה.. בוודאי כששומע איזה חרפה וביזוי הוא מפרש את החרפה והביזוי לפירוש של כבוד למלך כי איך אפשר שיבוא אחד לתוך היכל המלך ויבזה את המלך?! אלא בוודאי אלו הדברים הם דיבורי כבוד! ויתבונן בדיבורים איך לפרש ולצרף אותם שיתהוו מהם כבוד למלך! ובוודאי אין לחשוב שמא אלו החרפות עליו נאמרים כי זה אינו! כי מי הוא? הלא ישותו נתבטל ואין כאן אלא המלך בעצמו! וזהו שנאמר:[63] 'ובהיכלו כֻלו אֺמר כבוד' - שכל האמירות צריך לצרפם להתהוות מהם כבוד.. ובשעת התפילה האדם עומד בהיכל המלך ועל ידי שמבטל עצמו מכל וכל ומכוון את הלב בתפילה מתקן את לבו..

[1] א ד וראה תקוני הזוהר יח

[2] לקוטי מוהר"ן פב

[3] על פי לקוטי מוהר”ן עב וכנ"ל גם לעניין היצר הרע הנמשך מהחלל הפנוי

[4] לקוטי מוהר"ן לח עיין שם

[5] פרשת ויגש

[6] שם וראה מעם לועז תהילים תחילת מזמור קלז

[7] וראה דעת תורה - ויקרא במאמר: "נטיית הלב והפירכוסים" ובמדרש תלפיות: "ענף רפרוף האברים"

[8] חיי מוהר"ן תנג

[9] משלי יז כז

[10] ונקרא יקר רוח עיין שם

[11] לקוטי מוהר"ן רפב

[12] וראה מעניין "התחלת ההתחלות" הנ"ל בפרק ראשון

[13] סוטה ג., וראה לקוטי מוהר"ן עד בעניין שני מיני דינים

[14] חגיגה טז.

[15] ראה במהרש"א סוטה י. ובאור החיים הקדוש, בראשית לח כו, ומט ט ועוד

[16] איוב לה

[17] לקוטי הלכות ערב ג ו

[18] חיי מוהר"ן סז ושיח שרפי קודש ח"א תקצח וראה לקוטי הלכות תפילת המנחה ה ה

[19] רכד

[20] ראה ברכות י. ובבן יהוידע שם ולקוטי תפילות סוף תפילה צב

[21] כי את היצר הרע המגושם כבר המית

[22] תהילים נא

[23] ועניין עשיית תשובה על תשובה המובא בספרים אינו זכירת החטא! אלא מה שמחזק את עצמו בכל פעם ואינו מניח את עצמו ליפול ומתחיל בכל פעם מחדש שזהו בעצמו גם בחינת בקי ברצוא בקי בשוב ראה לקוטי הלכות אונאה ג וקריאת התורה ו

[24] וראה לקוטי מוהר"ן עב ולקוטי הלכות ריבית ה כו

[25] שם מד

[26] תהילים קיט

[27] שם נא

[28] שבת נו.

[29] תהילים סט ה

[30] ראה לקוטי מוהר"ן ל, ולבסוף בוודאי יראו משמיים מה עליו לתקן, וראה שומר אמונים דרוש האמונה פרק ו

[31] אבני"ה ברזל ספורים מרבינו סב וראה לקוטי תפילות סוף תפילה צב ובשיח שרפי קודש

[32] ראה בבא מציעא כא:

[33] וכנ"ל בסוף המבוא שכל עניינו של רבינו מכאן ולהבא! ואף בשעת ההתבודדות מלבד מצוות התשובה אין לעסוק ברדיפת העבר

[34] שיחות הר"ן כו

[35] וראה בספר "ספורי מעשיות" בסוף המעשה מאבידת בת מלך שבת המלך הגיעה למבצר דווקא על ידי רוח סערה ולא על ידי רוח סתם עיין שם ועוד מבואר שם שהחיפוש הוא הוא שהביא את בת המלך אל ההר של זהב שהרוח אמר שהתעכב מפני שנשאה לשם ולא כמו שהיה נראה בסיפור שהיא כבר חכתה לו שם וכנ"ל בהערה

[36] וראה במעשה ממלך וקיסר שהיתה בת הקיסר יראה פן תשבר הספינה מחמת הרוח סערה ועל כן הוכרחה דווקא להתירה..

[37] איוב כג ג ד

[38] אויב לד לה

[39] בבא בתרא טז:

[40] איוב מ ה

[41] וכפי שעוד יבואר כל זה בפרק הבא בס"ד

[42] בבא בתרא טז.

[43] רות

[44] איוב ט יז

[45] שם לח א

[46] מנהסערה כתיב

[47] ולפעמים גם מרעיד את גופו עיין שם ובעוד מקומות

[48] מלכים ב ב יא

[49] וראה לקוטי מוהר"ן תנינא ט

[50] תהילים צג ד

[51] נחום א ג ועיין ברש"י שם

[52] תהילים קז

[53] ויש לפרש הנאמר: שֹערה - בשֹי"ן במקום סערה - בסמ"ך לרמז על הנ"ל שיש להתחזק בכל נקודה ונקודה ובכל שֺערה ושֹערה טובה

[54] לקוטי מוהר"ן ח

[55] תהילים קמה

[56] אהח"ע מהגרון, בומ"ף מהשפתיים, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון זסשר"ץ מהשיניים

[57] ראה לקוטי מוהר"ן לח ורז, וידוע שהדעת הוא בחינת חמישה חסדים וחמש גבורות

[58] תהילים לט,ד

[59] תהילים נה

[60] ועיין עוד בספר "שערי קדושה" למהרח"ו זצ"ל ח"ג שער ו

[61] ישעיה נד יא

[62] ראה לקוטי הלכות שלוחין ה אותיות כו, לב, לד, לה

[63] תהילים כט